בית המשפט העליון קבע היום (שלישי) בפסק דין תקדימי כי חוק התחרות הכלכלית, האוסר על בעל מונופולין לקבוע מחיר בלתי הוגן עבור נכס או שירות, כולל בחובו אף איסור על קביעת מחיר מופרז. עוד נקבע, כי ניתן לאכוף איסור זה בדרך של ניהול תובענה ייצוגית.

האיסור על גביית מחיר מופרז דרוש על מנת למנוע ניצול של הצרכנים ולצורך התמודדות עם יוקר המחיה בישראל. עם זאת, אכיפתו של האיסור מחייבת את בית המשפט להתערב בדיעבד במחירים בשוק חופשי – ועל כן הובהר כי יש לעשות זאת בזהירות ובריסון. יש להישמר מפני התערבות מזיקה בתחרות החופשית, שבסופו של דבר תפגע בתמריצים של הפירמות הפועלות בשוק להתייעלות ולחדשנות. כן יש להימנע ממצב שבו בית המשפט יהפוך "למאסדר על" של המחירים בכלכלה הישראלית.

בדעת רוב קבעה השופטת ע' ברון, בהסכמת השופט י' אלרון, את אמות המידה ליישומה בדין הישראלי של עילת התביעה המכונה "עילת המחיר המופרז". נקבע כי תנאי סף להחלת העילה, הוא היותה של הפירמה בעלת מונופולין בשוק הרלוונטי – זאת בהתאם למבחנים הקבועים בחוק התחרות הכלכלית. בהמשך לכך, נקבע יש לעשות שימוש במבחן דו-שלבי המבוסס על שיקולים כלכליים: בשלב הראשון נבחנת מידת מופרזותו של המחיר המונופוליסטי ביחס למחיר שהיה נגבה בתנאים של תחרות בשוק, וזאת באמצעות מבחני עזר מקובלים. ככל שנמצא כי המחיר המונופוליסטי הוא מופרז, בשלב השני הנטל עובר אל בעל המונופולין להראות כי ישנם טעמים טובים לקבוע כי המחיר הוא בכל זאת הוגן. הובהר כי השלב השני של המבחן דרוש על מנת למנוע תוצאה שרירותית, וכדי לוודא כי התועלת הכלכלית בהתערבות במחיר השוק עולה על הנזק והסכנות שעלולות להיות כרוכות בהתערבות זו.

בדעת יחיד סבר המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, כי יש להחיל על עילת המחיר המופרז מבחן דו-שלבי אחר. לעמדתו, השלב הראשון של המבחן צריך להיות עובדתי ולהתמקד בגובה המחיר, כלומר בקיומו של פער כלפי מעלה בין המחיר המונופוליסטי ובין המחיר התחרותי. השלב השני של המבחן צריך להיות נורמטיבי ובגדרו יש לבחון אם מדובר במחיר מונופוליסטי מופרז, המהווה כשלעצמו מחיר בלתי הוגן. זאת, תוך התייחסות לגובה הפער שנמצא בשלב הקודם וכן לשיקולים נוספים, כמפורט בחוות דעתו. לפי מבחן זה, נטל ההוכחה בשני השלבים הוא על התובע, שכן השלב הנורמטיבי הוא בליבת עילת המחיר המופרז. המשנה לנשיאה (בדימוס) הנדל הסביר כי מבחן זה – לרבות לעניין נטל ההוכחה – עדיף משיקולים של דיוק אנליטי, סדר ופשטות, וסימטריה ביחס לעילת המחיר הטורפני, המבוססת גם היא על סעיף 29א(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית.

השופטת ברון עמדה על כך שהמבקש בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נדרש להניח כבר בשלב האישור תשתית עובדתית וראייתית להוכחת עילת המחיר המופרז, וכי הערכאה הדיונית נדרשת להיכנס לעובי הקורה ולבחון אם העילה הוכחה לכאורה בהתאם למבחן הדו-שלבי שנקבע. בהקשר זה צוין כי בשלב אישור התובענה כייצוגית קיימים פערי מידע מובנים בין הצדדים, המקשים על המבקש להוכיח את עילת המחיר המופרז – שכן יש צורך במסד נתונים שלמבקש בדרך כלל אין גישה אליו. על מנת להתמודד עם פערי המידע בין המבקש ובין בעל המונופולין בשלב האישור, ניתן וראוי לעשות שימוש בהליכי גילוי ועיון במסמכים. צו לגילוי ועיון במסמכים יינתן על ידי בית המשפט בכפוף לעמידה בתנאים שנקבעו בתקנות תובענות ייצוגיות ובפסיקה, ובכלל זה קיומה של תשתית ראייתית ראשונית לנטען בבקשת האישור.

בנסיבות המקרה, בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי נטען כי המחיר שגובה החברה המרכזית למשקאות עבור בקבוק 1.5 ליטר של קוקה-קולה הוא מחיר מופרז. בית המשפט המחוזי לא הכריע לגופה בבקשה לגילוי ועיון במסמכים שהוגשה במסגרת בקשת האישור, וחלף זאת קבע כי מאחר שהחברה המרכזית התנגדה לגילוי המידע המבוקש – רף ההוכחה הנדרש בשלב האישור יהיה נמוך. השופטת ברון (בהסכמת המשנה לנשיאה בדימוס הנדל והשופט אלרון) קבעה כי אין מקום לקשור בין נכונות המשיבה בבקשת האישור לגלות מידע, ובין רף ההוכחה הנדרש בשלב זה של הדיון. הובהר כי לערכאה הדיונית תפקיד ניהולי משמעותי בכל הנוגע לדיון בהליך ייצוגי, וכי לא ניתן למסור את כוח ההכרעה הנתון לבית המשפט בנושא גילוי המסמכים לידי אחד הצדדים להליך. מהלך כזה אף מרוקן מתוכן את שלב האישור. כל אותן שאלות עובדתיות ומשפטיות שנדרש היה לברר בשלב האישור, למעשה גולגלו על ידי בית המשפט המחוזי לשלב הדיון בתובענה לגופה. משכך, בית המשפט העליון הורה על החזרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד החברה המרכזית לבית המשפט המחוזי – על מנת שידון תחילה בבקשה לגילוי מסמכים, ובהמשך יכריע בבקשת האישור בהתאם לאמות המידה ליישום עילת המחיר המופרז כפי שנקבעו.